הנה שבוע חלף, שבוע שבו אנחנו מנסים לעכל שזהו, אתה איננו ....
קשה בכלל לחשוב על כך, קשה לעכל שאחרי מאבק בן חודש ושבוע הרמת ידיים ונכנעת. מילותיך האחרונות לפני שהועברת לטיפול נמרץ היו "די, אני לא יכול יותר..."
לפחות אני מתנחמת בעובדה שכעת אתה מוקף בשלווה, שלווה שלא זכית לה באותו חודש ארור.
ישבנו אתמול וצפינו בקלטות הוידיאו הישנות...כן, כן...תיקנו את מכשיר הוידאו הישן על מנת שנחווה אותך קרוב .
ראינו את הפיקניקים המשפחתיים, ראינו את ימי ההולדת, מסיבות ההפתעה, רקדנית הבטן ביום הולדתך החמישים....
צחקנו ....אך בעיקר בכינו ...
אני, התפרקתי ....פתאום קלטתי ....זהו.
אם היית רואה מי הגיע אלינו בשבעה, כמה אנשים שאוהבים אותך, אנשים מתקופות חייך השונות - צבא, מוטורולה, טהראן וכמובן כל חבריך כעת. הבית היה צר מלהכיל את כל האוהבים.
כמה סיפורים שמענו, את חלקם הכרנו ואת חלקם שמענו לראשונה, על הנתינה הענקית שלך, על העזרה לחברים, לילדים חולי סרטן, לעולים חדשים.
אנשים התקשרו מכל קצוות עולם כשהם מתקשים לעכל ולהכיל.
גם אני מתקשה להכיל .....את הואקום הזה שנפער לפתע, את העובדה שלא תשתתף (פיזית, כי נפשית אתה תמיד איתנו) בשמחה שכל כך חיכית לה.
מתקשה להכיל ......
מחר בבוקר נעלה לבית העלמין ונפרד בשנית.
ואני מתגעגעת , כל כך מתגעגעת
היה שלום אבא יקר שלי
שמור עלינו מלמעלה ומבטיחה לך שאנחנו נשמור כאן על אמא ועלינו כמשפחה חזקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה