זהו פוסט יוצא דופן מהלב ומהשרוול ....
שנה חלפה, כבר שנה ....חלפה לה כל כך מהר. שנה מטלטלת שהחלה זמן לא רב קודם לכן בהחלטה לבצע שינוי מרחיק לכת אשר ידעתי בוודאות שישפיע על חיי ועל חיי הסובבים אותי. ההחלטה לא היתה קלה, תחילתה בהרגשת כישלון, כישלון להתמיד בדיאטה, כישלון שלי כאדם ...אולם ככל שחלף הזמן הבנתי שלמעשה זו אינה חולשה או הודאה בכישלון...אני רואה את היכולת להודות שאני זקוקה לעזרה , שאני לא מצליחה להתמודד לבד....שיש כלי שיכול לעזור לי בהתמודדות הבלתי הגיונית עם השמנת יתר, כחלק מתהליך העצמה, כחלק מגדולה.
נכון, ישנם סיכונים וישנם סיבוכים בהרדמה, בניתוח עצמו (ויעידו על כך הפירסומים האחרונים) אך כשמניחים על כף המאזניים את הניתוח וסיכוניו מול סיבוכי ההשמנה הרי שהסכנה בהשמנת יתר גדולה גם היא ....אחרי התלבטויות כמעט אין סופיות ההחלטה נפלה.
אז כן, אני משרוולת וגאה בכך .
בואו נתחיל מההתחלה .....בדיוק לפני שנה ועוד שבועיים ..... (נכתב בזמן אמת אך מעולם לא פורסם)
27.1.13 זהו, יוצאים לדרך....היום מתחילים את הדיאטה דלת הפחמימות. מעניין לראות איך אסתדר, הרי בסיבובי דיאטות קודמים אלו היו הפעמים שנשברתי.
כל כך רוצה להצליח, כל כך רוצה להוכיח לעצמי שאני יכולה, מסוגלת ...
החששות והחרדות מתחילים לעלות, פתאום זה כבר כל כך קרוב, ממש מעבר לפינה נמצא המפתח לאני החדשה. אבל המחשבות מטרידות – חשש מהניתוח עצמו, מההרדמה, האם אכן ייסתיים בלפרוסקופיה או שמא פתיחת בטן. כרגע החששות שלי הן מההיבט ה"טכני" ופחות מהפן המשמעותי של שינוי הרגלים ואורח חיים בריא.
ערבו של יום הגיע, סה"כ עבר בשלום. בערב כשחיפשתי "משהו" (אתם בוודאי מכירים את אותו "משהו") לקחתי רביעיית תותים ....
זהו, הולכת לישון בתקווה שהמחשבות יישנו גם הן.
3.2 חלף שבוע ובסה"כ הולך מצויין – מצליחה להחזיק מעמד ללא חריגות גדולות מדי ובלי כעסים מיותרים שהיו מנת חלקי בדיאטות דלות פחמימות קודמות.
בכלל, מתרחש משהו מוזר – אני שבעה מכמויות קטנות של מזון, מפסיקה לאכול בזמן לפני תחושת התפוצצות ....הלו, אני לפני הניתוח, מה קורה פה?
נשאר שבוע בדיוק .....אמא'לה ...
מתחילה להרגיש את הלחץ ....דמעות נקוות בעיני מדי פעם ...
עשיתי את ה- א.ק.ג היום שהראה שוב את אותם "שינויים בלתי ספציפיים" ולמרות שאני יודעת שזה כלום ועברתי ברור מלא פתאום הלחץ גבר...
זהו, ללילה כבר לקחתי vaben וטוב שכך.
6.2 מתקרב....
היום מרפאה טרום ניתוחית –פגישה עם המרדים שעובר על כל הבדיקות,לקיחת דם לסוג והצלבה ,הסבר קצר על הסיכון הניתוחי שלי והפחד שלי ההיסטרי מההרדמה ו...זהו.
עוברים למרפאת האחיות – שוב מעבר על הבדיקות, מדידת לחץ דם ודופק. הסבר קצר על המחלקה ומה צפוי ביום האשפוז...
כל הסיפור כולו לקח כשעה.
9.2 - עוד 24 שעות....הלב פועם בחוזקה, המחשבות רצות ....אני כ"כ רוצה להיות אחרי ...להיות בשלב הבא של ההתמודדות.
ב- 21:00 מתחילה תזונה נוזלית ... מקווה בלילה לישון ...
10.2 - היום הגדול הגיע ....אחר הצהרים מתארגנים ונוסעים לאסותא . ענייני ביורוקרטיה שגרתיים ואנחנו עולים למחלקה. מקבלים חדר (איזה כיף עקב עומס קיבלתי חדר לבד), לבישת החלוק הסקסי והמתנה. הנה הגיע הרופא להרכבת העירוי ....עוד רגע קט ומגיע הסניטר להורידני לחדר ניתוח. פרידה מהמשפחה, דמעות בעיניים והנה המיטה מתגלגלת ...
חדר הקבלה ...מתקבלת בחיוך ע"י אחות ציפי , מיטתי ממוקמת בפינה ו....זמן המתנה ממושך.בשלב מסוים ביקשתי לרדת מעט מהמיטה לעניינים חשובים (טוב, פיפי...הרי מקבלים נוזלים,לא?) והתקשרתי למשפחה להודיע שעדיין אני בהמתנה. באורח פלא כל הלחץ והפחד שהיה לי מההרדמה כאילו נמוגו והייתי רגועה להפליא.
פתאום רואה את ד"ר גוייטין מגיע עם חיוך גדול..."מה, את בעונש בפינה?" יאללה, הולכים.
מגיע סניטר ואח חדר ניתוח ומתגלגלים לחדר ניתוח. עוברת למיטת הניתוחים ...ידיים פרושות לצדדים, ד"ר גוייטין מבקש שארד 10ס"מ ואני עוד צוחקת שמהגובה שלי אין כל כך לאן לרדת ...זהו, זה הדבר האחרון שאני זוכרת ...
פקחתי עיניים בחדר התאוששות, חמושה במסיכת חמצן אך חיה ...מפגש קצר עם הזוגי, מישוש קל על מנת לוודא שאני אחרי לפרסקופיה ולא פתיחת בטן. זהו, השעה 01:00 אז שלחתי את כולם הביתה שלא ימתינו עד העלייה למחלקה (שהייתה רק ב- 02:00) .
11.2 -לילה (או מה שנשאר ממנו) ללא שינה, כאבים למרות המשככים שניתנו לי. בחמש בבוקר מופיע הד"ר כאילו ישן לילה ארוך ....תתחילי לשתות, הוא אמר...
ירידה מהמיטה בשעה שש ובדיקות הבוקר – דם, סוכר (שפתאום מטפס לשמיים), והתחלת שתייה. כל לגימה, בהפרש של 10 דקות אחת מהשנייה, כמו סכין בקיבה...לא מצליחה...
ממשיכה בקבלת עירוי נוזלים ומגלה שלא נותנת שתן....הסוכר מטפס והאינסולין בדרך...יום מייאש וכואב. עירוי רודף עירוי, שתן כהה שמצביע על התייבשות ולוקח זמן התאוששות. בערב מפגש עם דיאטנית שמדריכה לגבי התזונה בחודש הקרוב.
12.2 יום חדש אחרי לילה סביר, הד"ר מאחר...מגיע בשש ורבע ...הכל הסתדר (גם הסוכר) ומחר הביתה. היום עובר ללא אירועים מיוחדים .
13.2- משלוש לפנות בוקר אני ערה בגלל כאבים עד שהחלטתי שעה אח"כ לבקש משהו...בשעה חמש מופיע ד"ר גוייטין , מוציא נקז, חובש , הסברים קצרים וזהו....בצהריים תלכי הביתה. יששש....ישששש? אצלי זה לא הולך ככה.
באה האחות, מדדה לחץ דם ו....הוא בשמים . נתנה לנוח ומדדה שוב ו....גבוה. התייעצות עם רופא המחלקה שממליץ על מתן טיפול ו....לא יורד. מחליטים על טיפול נוסף כאשר כעת כבר אומרים שאם לא ירד אז אני נשארת לעוד יום. ברז הדמעות נפתח אבל בסיומו של דבר לחץ הדם ירד ושוחררתי הביתה. אחחחח, אין כמו הבית .....אבל מה, הגעתי, מקלחת, מנוחה ו....כאבים, קשה לשתות ופתאום הכל נראה שחור ו....הדמעות זולגות ללא שליטה. יום משבר, כבר אמרתי? מחר יהיה טוב יותר.
(הגיגים שנכתבו לפני שנה )
והנה היום אני חוגגת שנה ....שנה ללידה מחדש....שנה שחלפה כל כך מהר.
במהלך השנה הזו הדרך לא היתה סוגה בשושנים....ההחלמה הראשונית , הניסיון לחזור לשגרה, למידת הרגלי אכילה חדשים, בחירות נכונות (חלבון ועוד חלבון , כן קרן , חלבון 
). הספורט שהפך להיות חלק אינטגרלי מחיי - חדר כושר, הליכה , אליפטיקל ...הכל הולך בהנאה (כן, מי היה מאמין).
היו רגעי משבר,היו ימים קשים פיזיים (בעיקר של חולשה וסחרחורות), ימים עם קשיים נפשיים (הרי לקחו לי את החבר הכי טוב של האדם השמן...האוכל
). אולם כל אלה מתגמדים בראייה לאחור, בתהליך כולו, בלמידה האין סופית. למידה שאפשר לא לוותר לעצמי גם כשקשה וגם כשעצוב, איך אומר חבר יקר ...קשה יש רק בלחם.....
ירדו ממני עד עכשיו כמעט 44 ק"ג ותמורתם קיבלתי חיים, קיבלתי בריאות, שמחת חיים ובטחון עצמי . גיליתי דברים קטנים גדולים ...כמו לשלב רגל על רגל, לשבת ברווחה במושב המטוס, לעבור בבית קפה בין שולחנות ללא מפריע, לבקר בחנויות בגדים ולמדוד ללא חשש, סתם כך, בשביל ההנאה
.
למדתי לתת לגוף את הכבוד המגיע לו, את תשומת הלב הראוייה לו.
ואם תשאלו אותי האם הייתי חוזרת על הנעשה שנית? האם אינני מצטערת? אז ....הדבר היחידי שאני מצטערת עליו זה ש....לא עשיתי זאת קודם.
והשינוי ? תשפטו בעצמיכם....
כשניסיתי לחפש תמונות מתקופתי השמנה כמעט ולא מצאתי ....רוב התמונות, אם בכלל היו, היו כאשר אני מסתתרת מאחורי מישהו או משהו. ובכל זאת הנה אני לפני כשנתיים
והיום אני לא מפסידה אף הזדמנות לצילום
אין ספק שכל זה לא היה מתגשם ללא תמיכתה של משפחתי המדהימה אשר נרתמו כולם להגשים יחד איתי את החלום.
ומה אאחל לעצמי לשנה הבאה? לסיים ולהגיע ליעד, להשכיל לשמור על ההשגים, על תזונה בריאה וספורט והחשוב מכל ....להמשיך להיות מאושרת.
יאמיייייי. כל כך טעים וכל כך משמין ...
אאוריקה ....פתרון אדיר לפלאפל ללא פלאפל, בערך... 
